Ta'anith
Daf 1b
הלכה: מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים כול'. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. עַל יְדֵי שֶׁאַרְבָּעַת מִינִין הַלָּלוּ גְדֵילִים עַל הַמַּיִם לְפִיכָךְ הֵן בָּאִין פְּרַקְלִיטִין לַמַּיִם. דָּבָר אַחֵר. בְּשָׁעָה שֶׁהָעֶבֶד מְשַׁמֵּשׁ אֶת רַבּוֹ כָל צוֹרְכּוֹ הוּא תוֹבֵעַ פְּרָסוֹ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַהֲלֹא מִשָּׁעָה שֶׁהָעֶבֶד מְשַׁמֵּשׁ אֶת רַבּוֹ כָל צוֹרְכּוֹ וְרוּחַ רַבּוֹ נוֹחָה הֵימֶינּוּ הוּא תוֹבֵעַ [פַּרְנָסָת]וֹ מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר. אֵין הָעֶבֶד תּוֹבֵעַ פְּרָסוֹ אֶלָּא סָמוּךְ לִפְרָסוֹ. תַּנֵּי. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר. מִשְּׁעַת נְטִילַת לוּלָב. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. מִשְּׁעַת הַנִּיחוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָדֵין בַּתְרַייָא הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לִיעֶזֶר קַדְמִייָתָא הִיא דַעְתֵּיהּ אַחֲרִייַָתָא. מִחְלְפָה שִׁטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּמָּן הוּא אָמַר. מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. וְהָכָא הוּא אָמַר. מִשְּׁעַת הַנִּיחוֹ. אָמַר רִבִּי מָנָא. שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלוּלָב. וְיַזְכִּיר מִבָּעֶרֶב. לֵית כָּל עַמָּא תַמָּן. וְיַזְכִּיר בַּשַּׁחֲרִית. 1b אַף הוּא סָבוּר שֵׁמָּא הִזְכִּירוּ מִבָּעֶרֶב וְהוּא הֲוֵי מַדְכַּר. מִכֵּיוָן דְּהוּא חֲמִי לוֹן דְּלָא מַדְכְּרִין בְּקַדְמִיתָא וּמַדְכְּרִין בָּאַחֲרִיתָא. אַף הוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הִזְכִּירוּ מִבָּעֶרֶב. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִייָה בַּר מַרְייָא. הָכֵין הֲוָה רִבִּי יוֹנָה אָבוּךְ הֲוִי בָהּ.
Traduction
R. Eliézer fonde son avis sur ce qu’à cette fête on présente le faisceau du lulav, composé de 4 objets croissant aux bords de l’eau, afin qu’ils intercèdent près Dieu (paracletum) pour l’obtention de l’eau; ou bien la raison est qu’au moment de servir pleinement son maître, le serviteur a l’habitude de demander son salaire. Au contraire, lui dit R. Josué, lorsqu’un serviteur a servi pleinement son maître et qu’il s’aperçoit de la satisfaction de ce dernier, il lui demande sa nourriture (demande inopportune au 1er jour); de même, quant au deuxième motif, le serviteur ne demande à être payé qu’en ayant achevé son travail (non au commencement). On a enseigné: R. Eliézer prescrit la mention de la pluie dès le jour de la prise du lulav; R. Josué l’ordonne au jour où l’on dépose le lulav. Or, d’après ce dernier enseignement, on s’explique le motif invoqué par R. Eliézer (de la prise des 4 sortes composant ce faisceau) conforme au présent. Mais R. Josué ne se contredit-il pas, puisque la Mishna parle, selon lui, du dernier jour de la fête; tandis qu’il assigne pour limite le moment du dépôt du lulav (qui est le 7e, non le 8e)? Comme toute la journée, dit R. Mena, on peut remplir le devoir du lulav, c’est près de la nuit du dernier jour que ce dépôt s’effectue. -Mais alors il faudrait mentionner la pluie dès la veille au soir? —Non, parce que tous les fidèles ne sont pas au Temple le soir; et la mention n’a pas non plus lieu dès la prière du matin du dernier jour, parce qu’un nouvel arrivant supposant que la mention a été faite la veille au soir resterait devoir la faire cette fois (et l’an suivant le ferait le soir); tandis qu’en ne voyant personne faire cette mention dans la prière du matin et tous la dire dans la dernière prière additionnelle, on se rend bien compte que ce n’est pas sa place le soir. R. Hiya b. Marieh lui dit: R. Yona ton père a adressé la même question,
Pnei Moshe non traduit
גמ' טעמיה דר''א וכו' לפיכך הן באין פרקליטין. מליצים על המים ועל כך הן באין בחג שנידונין על המים. וא''כ ראוי להזכיר מעת התחלת נטילתן:
דבר אחר בשעה שהעבד משמש את רבו וכו'. והלכך שעת נטולתן שעובד לרבו בהן מבקש פרס שלו מרבו ולהאי טעמא לא צריך לזה שבאין הן פרקליטין למים:
א''ל ר' יהושע וכו' ורוח רבו נוחה הימנו. אז הוא תובע פרנסתו ממנו אבל כאן מכיון שהגשמים אינו סימן ברכה בחג ומראין שאין רוח רבו נוחה הימנו אינו בדין שיהא מזכיר:
דבר אחר. בנוהג שבעולם שאין העבד תובע פרס שלו אלא סמוך לפרסו כלומר אחר שהשלים עבודתו ומגיע לו פרס שלו ולא בהתחלת עבודתו הלכך בדין הוא שלא יהא מזכיר אלא ביום טוב האחרון אחר שהושלמה העבודה בנטילתן:
תני. בברייתא חדא רבי אליעזר אומר וכו'. וקאמר הש''ס על דעתיה דהדין בתרייה להאי ברייתא אחריתא ניחא אליבא דר''א דהוא דעתי' דר' אליעזר קדמייתא הא דאמרן דטעמיה ע''י שארבעת מינין הללו וכו' ולפיכך קאמר מיום טוב הראשון של חג שזהו משעת נטילת לולב והיא דעתיה בהאי ברייתא אחרייתא אלא אליבא דרבי יהושע קשיא מחלפא שיטתי' דתמן במתני' הוא אומר מיום טוב האחרון והכא הוא אומר משעת הניחו של לולב וזהו בשביעי בשחרית אחר התפלה:
שכל היום כשר ללולב. ואם לא נטל שחרית יטול בין הערבים וא''כ שעת הנחתו סמוך לחשיכה של יום טוב האחרון:
ויזכיר מבערב. של יום טוב האחרון בתפלת ערבית:
לית כל עמא תמן. בבית הכנסת ואם יתחילו מבערב אין הכל יודעין ויהיה זה מזכיר וזה אינו מזכיר והרי זה כאגודות אגודות:
ויזכיר בשחרית. של י''ט האחרון שכל הציבור בבית הכנסת הם:
אף הוא סבור וכו'. כלומר אף זה שלא היה בבהכ''נ אתמול מבערב יטעה ויהא סבור שמא כבר הזכירו מבערב והוא הוי מדכר וכלומר שהיה לו ג''כ להזכיר אלא שלא ידע ובשנה האחרת יבא להזכיר מבערב אבל עכשיו מכיון דהוא חמי לון שאין מזכירין בשחרית ומזכירין הן באחריתא במוסף אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב:
א''ל ר' חייה בר מרייא לרבי מנא אוף הכין הוה ר' יונה אבוך הוה בה. מקשה ומתרץ כך:
רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי פְדָת. אָסוּר לְיָחִיד לְהַזְכִּיר עַד שֶׁיִּזְכּוֹר שָׁלוּחַ צִיבּוּר. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בְּשָׁלוּחַ צִיבּוּר הַדָּבָר תָּלוּי. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי חַגַּי. מַה וּפְלִיג. אָמַר לֵיהּ. לֹא. דָּא דְאַת אָמַר. בְּשָׁלוּחַ צִיבּוּר הַדָּבָר תָּלוּי. יָחִיד אִם רָצָה לְהַזְכִּיר מַזְכִּיר. בְּטָל. וְדָא אַתְּ אָמַר. אָסוּר לְיָחִיד לְהַזְכִּיר עַד שֶׁיִּזְכּוֹר שָׁלוּחַ צִיבּוּר. בַּגֶּשֶׁם. קָמוּן לִצְלוֹתָא. כְּמִי שֶׁהִזְכִּיר שָׁלוּחַ צִיבּוּר.
Traduction
et R. Hagaï au nom de R. Pedath a répondu: nul individu particulier ne doit mentionner un attribut divin avant que l’officiant l’ait proclamé (condition applicable seulement au moussaf). R. Simon dit au nom de R. Josué b. Levi qu’une telle mention ne saurait dépendre de l’officiant (au point qu’un homme isolé ne pourrait pas l’intercaler). Est-ce à dire, demanda R. Mena à R. Hagaï, que R. Simon est d’un avis contraire à son interlocuteur? —Non, lui dit R. Hagaï, car ce qu’il vient de dire sous forme interrogative, concluant que l’homme isolé peut intercaler une mention, est applicable à celle de la rosée; la défense applicable au cas analogue de l’homme seul se rapporte à la mention de la pluie (laquelle doit, au préalable, être annoncée par l’officiant). Une fois que le public s’est mis à dire ensemble la prière contenant cette mention, cela équivaut à l’acte de l’officiant (et désormais tout individu pourra l’intercaler) – (1)Suit un long passage que l'on retrouve en entier au (Berakhot 5, 2)..
Pnei Moshe non traduit
אסור ליחיד. להתחיל להזכיר עד שיודע שהתחיל להזכיר השליח ציבור:
ר' סימון וכו' בשליח ציבור הדבר תלוי. בתמיה וכי בש''צ הוא תלוי אם כן במקום שאין כאן ש''צ לא יזכיר אלא אף היחיד אם רצה להזכיר מזכיר:
מה ופליג. אם ר' סימון בשם ריב''ל פליג אהא דקאמרת בשם ר' פדת אסור להזכיר וכו' ולדידיה מותר היחיד להזכיר לעולם קודם שישמע שהש''ץ הזכיר:
א''ל. ר' חגיי לא פליג אלא דא דאת אמר כמתמיה וכי בש''צ הדבר תלוי וס''ל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר היינו בטל שמתחילין בי''ט הראשון של פסח ומפני שהטל אם רצה להזכיר מזכיר הוא לעולם. ודא דאת אמר בשם ר' פדת אסור ליחיד להזכיר וכו' היינו בגשם שאין להזכירו בימות הקיץ ועד שלא ישמע שהגיע הזמן שהש''צ התחיל להזכיר לא יזכיר:
קמון בצלותא. עמדו הצבור להתפלל תפלה זו שמזכירין בה הרי זו כמו שכבר [הזכיר] הש''צ ואף היחיד מזכיר:
כְּשֵׁם שֶׁתְּחִיַית הַמֵּתִים חַייִם לְעוֹלָם. כָּךְ יְרִידַת גְּשָׁמִים חַיִים לְעוֹלָם. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. יְחַייֵנוּ מִיּוֹמָייִם בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י יְקִימֵנוּ וְנִֽחְיֶ֥ה לְפָנָֽיו. וְנֵֽדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֨עַת֙ אֶת יְי כְּשַׁחַ֭ר נָכ֣וֹן מֹֽצָא֑וֹ.
Traduction
De même que la résurrection des morts doit amener une vie sans fin (368)''(Taanit 1, 1) ; Midr. Rabba sur (Dt 7).'', de même l’on espère que la descente des pluies produit une vie sans fin (aussi on comprend ces deux sujets dans une même prière). R. Hiya-bar Abba le prouve par ces versets (Os 6, 2): Il nous fera revivre dans deux jours: au troisième jour il nous rétablira et nous vivrons devant lui. Allon, courons pour acquérir la connaissance de Dieu, qu’on trouve bien au matin.
Pnei Moshe non traduit
כשם שתחיית המתים חיים לעולם וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ה דברכות בהלכה ב' על המתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וזהו הטעם שקבעו להזכיר גבורות גשמים בברכה זו וכל הסוגיא שם עד ואלו צרכיו הם:
שמע לה מן הדא. כלומר מן הכתוב הזה שמעינן שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבא כגשם לנו:
Ta'anith
Daf 2a
כָּתוּב וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֙הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתּוֹשָׁבֵי גִלְעָד֘ אֶל אַחְאָב֒ חַי י֨י אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם יִֽהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם לְפִ֥י דְבָרִֽי׃ רִבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר. רִבִּי יוֹסֵה וְרַבָּנִין. חַד אָמַר. בֵּין עַל הַטָּל בֵּין עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ וְעַל הַטָּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ. מָאן דְּאָמַר. עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ וְעַל הַטָּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ. מִן הָדֵין קִרְייָא. לֵ֚ךְ הֵֽרָאֵ֣ה אֶל אַחְאָ֔ב וְאֶתְּנָ֥ה מָטָר֭ עַל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ מָאן דְּאָמַר. בֵּין עַל הַטָּל בֵּין עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ. אֵיכָן הוּתָּר נִדְרוֹ שֶׁל טָל. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם אֶדִרֶעְיָא. סָֽבְרִין מֵימַר. נֶדֶר שֶׁהוּתָּר מִכְּלָלוֹ הוּתָּר כּוּלּוֹ. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. בִּבְנָהּ שֶׁלְצָֽרְפִית. וַיִּקְרָ֥א אֶל י֨י וַיֹּאמַ֑ר י֨י אֱלֹהָיי הֲ֠גַם עַל הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר אֲנִ֙י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵעוֹתָה לְהָמִ֥ית אֶת בְּנָֽהּ׃ אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. לְאֶחָד שְׁגָּנַב נַרְתֵּיקוֹ שֶׁלְרוֹפֵא. אִם כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא נִפְצָע בְּנוֹ. חָזַר אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ. אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא. רְפָא אֶת בְּנִי. אָמַר לוֹ. לֵךְ וְהַחֲזֵר אֶת הַנַּרְתֵּיק שֶׁכָּל מִינֵי רְפוּאוֹת נְתוּנִין בּוֹ וַאֲנִי מְרַפֵּא אֶת בִּנְךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלִיָּהוּ. 2a לְךְ וְהַתֵּר נִדְרוֹ שֶׁלְטָל שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַייִם אֶלָּא בִטְלָלִים. וַאֲנִי מְחַיֶּה בְּנָהּ שֶׁלְצָֽרְפִית. וּמְנַיִין שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַייִם אֶלָּא בִטְלָלִים. [שֶׁנֶּאֱמַר] יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵֽילָתִי יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שׁוֹכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרוֹת טַלֶּ֔ךָ וָאָרֶ֭ץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃ מָהוּ וָאָרֶ֭ץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם אֶדִרֶעִייָא. וְאַרְעָא תַפְקִידָהּ תְּפַלֵּט.
Traduction
Et il est encore écrit: Elie le Tishbite, des habitants de Galaad, dit à Achab: Vive Dieu, il n’y aura pendant ces années ni de la rosée, ni des pluies, que selon ma parole (1R 17, 1) (369)On voit donc là aussi l'enchaînement d'idée dans les versets entre la résurrection et les pluies ou la rosée.. R. Berakhia raconte un entretien qui eut lieu entre R. Yassa et les rabbins: le premier dit qu’il a été exaucé tant pour la rosée que pour la pluie: les autres disent qu’il n’a été exaucé que pour la pluie, et non pour la rosée. Cette dernière opinion se fonde sur ce verset: Va, et montre à Achab que j’ai fait répandre la pluie, etc. (non la rosée, ibid. 18, 1). Mais, d’après celui qui dit qu’il a été exaucé pour les deux demandes, comment expliquer la mention de la rosée? A-t-il été délié de son vœu à ce sujet? R. Tanhouma d’Edrei répond: On peut admettre qu’un vœu dont on a été dégagé en partie est délié en entier (370)Et comme il l'a été pour la pluie, il l'est pour la rosée. Cf. (Nedarim 9, 6).. Ou bien encore, on suppose qu’il parlait du fils de la femme Sarphith (371)Lorsqu'il était question de rosée il ne s'agissait que d'une métaphore représentant la résurrection, et pour lui le vœu de la rosée a été délié.: Il invoqua l’Eternel, et il dit: Eternel mon Dieu, etc. (ibid. 17, 21). R. Juda ben-Pazi dit: On peut comparer cela à quelqu’un qui volerait la trousse narqhcion d’un médecin, au moment où il sort, son fils se blesse. Il retourne près du médecin et lui dit: -''Mon Maître, le médecin, guéris mon fils. -Je veux bien, lui répond celui-ci; mais rends-moi d’abord ma trousse, qui contient tous mes médicaments, puis je guérirai ton fils''. De même le Très-Saint dit à Elie: Va, et dégage-toi du vœu concernant la rosée, car les morts ne vivent que de rosée, et je vais ressusciter le fils de la Sarphith. Et comment sait-on que les morts ne vivent que de rosée? -C’est qu’il est écrit: Les morts vivront; les cadavres se relèveront; éveillez-vous et chantez, habitants de la poussière, car ta rosée est comme celle qui retombe sur l’herbe, et la terre rejettera les trépassés (Is 26, 19). R. Tanhouma d’Edrei interprète ainsi la fin du verset: la terre rendra ses dépôts (où sont les morts jusqu’à la résurrection).
Pnei Moshe non traduit
בין על הטל ובין על המטר נשמע לו. ושניהם נעצרו:
ואחרינא אמר על המטר וכו' מן הדין קרייא. הוא למד דכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ואלו טל לא כתיב ש''מ לא נעצר הטל:
מאן דאמר בין על הטל וכו'. א''כ איכן הותר נדרו של טל דהא לא אמר הקב''ה אלא ואתנה מטר:
אדרעי'. שם מקומו:
סברין. אנן מימר שלא היה צריך לומר לו גם להטל מפני שהנדר שהותר מקצתו הותר כולי וכיון שהותר למטר הותר נמי לטל:
אית דבעי מימר. במעשה בנה של צרפית הותר הנדר של טל כדדריש ואזיל:
ויאמר ה' אלהי וגו' תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב בתריה וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד וגו' ורישיה דהאי קרא מיותר הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא ותשב נפש הילד וממילא שמע ה' בקולו אלא ללמדנו הוא בא שהיה שם עוד איזה דבר שדבר עמו שמע בקולו ואח''כ ותשב נפש הילד. וכדדריש ר' יהודה בן פזי משל דאליהו למה הדבר דומה לאחד שגנב וכו':
עם כשהוא יוצא נפצע בנו וכו'. לאו דוקא מיד אלא כשיוצא והולך ולימים נפצע בנו ודומה לנמשל שלא היה מעשה זו מיד אחר שנשבע אליהו אי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי:
לך והתר נדרו של טל וכו'. כלומר ללמדו הוא בא שהטל חיים הוא לעולם שמעינן מיהת שאז הוצרך אליהו להתיר נדרו של טל והיינו דכתיב וישמע ה' בקול אליהו זהו להתיר נדרו ואח''כ ותשב נפש הילד:
וארעא תפקידה תפליט. לפרש וארץ רפאים אלו הן המתים שהן קרוים רפאים ומופקדים הם בארץ ילדיתיך. מבטיח אני לך שיהא הטל לעולם לילדותיך:
רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם זְקֵינָם אֶת רְצוֹנִי נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ שֶׁאֵינִי מַזִּיז טָל מִבָּנָיו לְעוֹלָם. מַה טַעַם. נִשְׁבַּ֤ע י֨י וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אתָּֽה כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם. וּכְתִיב תַּמָּן לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדוּתֶיךָ׃ אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. בְּדִיַיתֵיקִי נְתַתִּיו (לַאֲבִיהֶם) [לְאַבְרָהָם]. וְיִֽתֶּן לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וגו'. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִין לִידֵי עֲבֵירוֹת מַעֲשִׂים רָעִים הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין וְהֵן מֵבִיאִין לָהֶן זָקֵן אֶחָד כְּגוֹן רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי וְהוּא מַפְגִּיעַ בַּעֲדָם וּמִיַּד הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין. אֲבָל הַטָּל אֵינוֹ יוֹרֵד בִּשְׁבִיל בִּירְייָה. מַה טַעַם. אֲשֶׁ֤ר לֹֽא יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃
Traduction
R. Jacob, du village Hanan, donnait cette raison (372)Il expliquait ainsi la parole de Dieu., au nom de Resh Lakish: Au moment où le patriarche Abraham accomplissait mes désirs, je lui ai juré de ne jamais priver mes enfants de rosée (en été). Qu’est-ce qui le prouve? Ce verset: A toi la rosée de ta jeunesse; et il est dit après: L’Eternel a juré et il ne se repent jamais (Ps 110, 3). R. Juda ben-Pazi ajoute que Dieu a dit: C’est par legs immuable, diaqhch, que j’en ai fait don à Abraham; je lui en ai fait cadeau, selon ce verset: Dieu te donnera la rosée des cieux (Gn 27, 28) (373)Or, ce verset est suivi de la formule semblable à la bénédiction d'Abraham (Gn 12, 3) C'est donc au patriarche qu'elle a été donnée (quoique dite à Esaü).. R. Samuel bar-Hahmeni dit: Lorsque les Israélites accomplissent de mauvaises actions et qu’ils transgressent la Loi, les pluies sont arrêtées. En ce cas, on fait intervenir un vieillard, par exemple R. Yossé le Galiléen, qui intercède en leur faveur auprès de Dieu, et la pluie tombe. Toutefois, la rosée ne descend pas du ciel par le mérite d’une créature. Pourquoi? Parce qu’il est écrit: Il en est de la rosée de l’Eternel comme des pluies menues sur la verdure, qu’on n’espère pas de l’homme (374)Dans l'incertitude d'être exaucé. et qu’on n’attend pas des enfants de la terre (Mi 5, 6).
Pnei Moshe non traduit
וכתיב בתריה נשבע ה' וגו'. הכי גריס לה בברכות שם:
בדייתיקי נתתיו לאברהם. במתנה נתתיו לו ויתן לך האלהים מטל השמים. הכי גריס לה בברכות. כלומר דלישנא דקרא מדייק ליה מה דפתח ואמר ויתן לך יתן לך מיבעי ליה אלא דה''ק האלהים יסכים לברכתי ויאמר מה שבדייתיקי כמו בצוואה שהיא מקוימת ונתתי לאברהם שיהא לבניו אחריו' ועכשיו אותו הדבר במתנה נתתיו לו ליעקב וזהו ויתן לך האלהים וכלומר מה שכבר נתן לאברהם בדייתיקי ויתן לך האלהים לך דייקא ומהו זה מטל השמים:
אשר לא יקוה לאיש. כמו הטל מאת ה' הוא וא''צ לזכות איש אחר כך והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים:
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הָיָה עוֹמֵד בַּגֶּשֶׁם וְהִזְכִּיר שֶׁלְטָל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בַּטָּל וְהִזְכִּיר שֶׁלְגֶּשֶׁם מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְהָא תַנֵּי. בַּטָּל וּבָרוּחוֹת לֹא חִייְבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר. אִם רָצָה לְהַזְכִּיר מַזְכִּיר. לֹא דָמִי הַהוּא דְמֵיקַל לַהוּא דְלָא מַצְלִי וְלָא מֵיקַל. בַּגֶּשֶׁם וְהִזְכִּיר שֶׁלְטָל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְהָא תַנֵּי. אִם לֹא שָׁאַל בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. אוֹ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַית הַמֵּתִים. מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בָּהוּא דְלָא אִדְכַּר לָא טָל וְלָא מָטָר.
Traduction
R. Zeira dit, au nom de R. Hanina: Si en hiver l’on mentionne la prière de la rosée (qui se dit en été) on n’a pas besoin de recommencer; si, au contraire, au moment de rappeler la rosée (en été) on nomme la pluie, il faut recommencer. -Mais n’a-t-on pas enseigné que, pour la prière de la rosée ou celle qui est relative aux vents, les sages n’ont pas obligé les fidèles de faire la mention, laquelle est seulement volontaire? -C’est différent: celui qui se maudit lui-même (en demandant de la pluie en été, au lieu de rosée) ne ressemble pas à celui qui ne prie ni ne maudit (aussi n’y a-t-il pas d’obligation en ce cas). On vient de dire que si, au lieu de mentionner la pluie, on a rappelé la rosée, on n’a pas besoins de recommencer: pourquoi cela? -N’a-t-on pas enseigné que si l’on a omis de demander à Dieu la pluie (cheela) dans la bénédiction des saisons (neuvième), ou de mentionner la pluie dans la formule de la résurrection des morts (deuxième), il faut recommencer? -C’est vrai, et il faut recommencer au cas où l’on n’aurait rien mentionné du tout, ni rosée, ni pluie (mais non s’il y a eu interversion).
Pnei Moshe non traduit
היה עומד בגשם. בימות הגשמים שמזכירין גשם והזכיר של טל שאמר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין אותו ולקמן מפרש לה:
בטל. היה עומד בימות הקיץ שמזכירין טל ולא הזכירו והזכיר של גשם מחזירין אותו:
והא תני. בברייתא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לעולם ואם רצה להזכיר מזכיר ואמאי קאמרת שמפני שלא הזכיר טל מחזירין אותו:
לא דמי ההוא דמיקל להוא דלא מצלי ולא מיקל. כלומר לא כדקס''ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו לא היא אלא דטעמא הוי מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו והוא סימן קללה ואם לא היה אומר לא טל ולא גשם ודאי אין מחזירין אותו דלא דמי להאי דמקלל ומזכיר הדבר שלא בעונתו לזה שאינו מתפלל ומזכיר כלום דלא מקלל מידי והלכך אם לא הזכיר כלל בימות הקיץ אין מחזירין אותו דלא חייבו חכמים להזכיר בטל וברוחות אבל אם הזכיר גשם מחזירין אותו:
בגשם וכו'. השתא פריך ארישא דקאמר אם בימות הגשמים הזכיר של טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:
והא תני. בתוספתא דברכות פ''ג שאם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו אלמא דשאלה והזכרה מעכבין הן:
כהוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. התם מיירי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם והלכך מחזירין אותו אבל הכא מכיון שהזכיר טל אע''פ שלא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חוּנָה. לֹא שָׁאַל בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה. וְדִכְווָתָהּ. אִם לֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַית הַמֵּתִים אוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה. מָה אִם שְׁאֵלָה שֶׁהִיא מִדּוֹחַק אוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה. אַזְכָּרָה שֶׁהִיא מֵרֵיוַח לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְהָא תַנֵּי. לֹא שָׁאַל בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אוֹ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַית הַמֵּתִים מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּ מָרִי אָחוֹי דְרִבִּי יוֹסֵי. בְּשֶׁלֹּא אָֽמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה.
Traduction
R. Zeira, au nom de R. Houna, dit: Si l’on a omis de demander la pluie dans la neuvième bénédiction, on le fait dans la seizième, qui est une invocation générale; et, de même, si l’on a omis de faire mention de la pluie dans la seconde bénédiction, on peut la rappeler dans la seizième. En effet, si la demande, fait d’ordinaire comme l’expression d’un besoin, dans la section des saisons, peut se dire dans l’invocation générale, il en est à plus forte raison de même de la simple mention de tel attribut divin: ''qui fait répandre la pluie''. -Mais n’a-t-on pas enseigné que si l’on n’a pas demandé la pluie dans la neuvième bénédiction des saisons, ou si l’on n’a pas fait la mention des pluies dans la deuxième bénédiction, il faut recommencer? (il paraît donc qu’il ne suffit pas de les rappeler à la fin)? R. Abdimé, frère de R. Yossé, répond: Si l’on dit qu’il faut recommencer, c’est pour le cas où l’on n’en aurait pas parlé même dans la seizième bénédiction.
Pnei Moshe non traduit
לא שאל וכו' ודכוותיה. בעיא היא אי נימא דכוותה נמי בהזכרה שאם לא הזכיר גשם בתחיית המתים שאומרה בשומע תפלה. וקאמר הש''ס מאי תיבעי לך קל וחומר הוא:
מה אם שאלה שהיא מדוחק. כלימר הרי שאלה שהיא בקשה על הצורך והדוחק שהזמן צריך לגשמים ולפיכך תקנוה בברכת הפרנסה ואפ''ה אם לא אמרה במקום שתקנוה מהני לאומרה בשומע תפלה וא''צ להחזירו:
אזכרה שהוא מריוח שאינה אלא דרך שבח למקום שמוריד הגשם בזמנו ואינה בקשה על הצורך והדוחק לכ''ש דמהני אם אומרה בשומע תפלה:
והא תני. הא דלעיל לא שאל וכו שמחזירין אותו וקס''ד דכשלא הזכירן במקום שתיקנו אותן צריך לחזור. ומשני ר' אבא מרי דבשלא נזכר לאמרן בשומע תפלה קאמר שמחזירין אותו ייבא. אתיא הא כהאי דאמר ר' שמעון בר בא וכו'. בברכות שם לקמן בהלכה ג' בר''ח שאם לא הזכיר מעין המאורע אם עקר את רגליו וכו' ואם לאו חוזר לעבודה כלומר חוזר לשומע תפלה ואומרה ואח''כ לעבודה וכא נמי אם עקר וכו':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source